The First Refusenik

The First REfusenik

Copied from Haaretz.com Sat., July 23, 2005

אנשים | יוסף אבילאה

סרבן הגיוס הישראלי הראשון

על אף החום הכבד ומועקת המלחמה, אולם בית המשפט היה מלא עד אפס מקום ביום שני, 30 באוגוסט 1948. יוסף אבילאה ישב לבדו על ספסל הנאשמים והאזין בשלווה לדברי השופט. בתיק קטן שהיה מונח לרגליו היו כלי רחצה, פיג'מה וספרים. הכנר בן ה-33 היה מוכן ליציאה לבית הכלא. למחרת דיווח "הארץ" כי "יהודי חסיד עבדאללה מתנגד להתגייס מטעמים של מצפון". אבילאה לא נזקק לשירותיו של עורך דין. "לשם מה נחוץ לי פרקליט?" שאל את אביו, אפרים, סוחר פסנתריםF
אבילאה קרא את נאום ההגנה מהכתב, מספר אנתוני בינג בביוגרפיה "פציפיסט ישראלי, חייו של יוסף אבילאה" (הוצאת אוניברסיטת סירקיוז). "כיצד יכול אני לעמוד מנגד בשעה שהאומה כולה שרויה בסכנה כבר ברגע לידתה, וכשאחרים מתים כדי שאני אוכל לחיות בבטחה?" הקשה סרבן הגיוס. שאל והשיב. הוא תיאר באריכות את השקפת עולמו, תערובת של "גאנדיזם בלי לאומיות" ופילוסופיית כבוד החיים של אלברט שוויצר. אבילאה דיבר על המוסיקה והטבע שמציפים את כל חושיו וסיפר על מסעותיו להכרת הארץ ובניה. מסעות שקירבו אותו אל תושביה הערבים והרחיקו אותו מהציונות.

איני יכול להשתתף בפעולות איבה נגד אנשים שאני מכיר בהם כבני עמי וארצי", חתם סרבן המלחמה הראשון. הוא הגיע לכותרות עוד קודם, בקיץ 1947, כששלח תזכיר לוועדת החקירה של האו"ם, שדנה בשאלת ארץ ישראל, בו הזהיר שרק סיפוחה לממלכת ירדן, תחת שלטונו הנאור של המלך עבדאללה, ימנע סכסוך דמים בין ערבים ליהודים. הוא דיווח על חילופי המכתבים בינו לבין המלך, שדנו בין השאר בתוכניות לחלוקת מים ופיתוח משותף של ים המלח. פעילותו של אבילאה למען איחוד שתי גדות הירדן הרחיקה אותו מאנשי ברית שלום, בראשות מרטין בובר ויהודה מגנס, שהעדיפו מדינה דו-לאומית בכל שטחי פלשתינה-ארץ ישראל.

*

הנאשם חתם את דבריו בסיפור על מפגש עם ערבי במבואות הכפר אום אל-פחם, במהלך טיול בלוויית אחיו הצעיר בנימין. יוסף הלך לעולמו לפני 11 שנה, בגיל 79. בנימין, גמלאי של משרד החוץ ומתנדב באגף לשיתוף פעולה בינלאומי, זוכר היטב את המפתח השוודי הגדול שהיה בידי הערבי. האיש העיף מבטים מבוהלים בתרמיל שעל גבו של יוסף. "מה יש לך שם, פצצה?" שאל. האח הגדול שלף כריך, הושיט ידו אל הערבי והציע בערבית, "התכבד אחי". אחד משופטי בית הדין העליון שליד מרכז הגיוס הקשה ושאל האם הנאשם סבור שכל היישוב יכול לנהוג כמוהו. על כך השיב אבילאה כי לאחרים חסרה האמונה העמוקה באי-אלימות, ולפיכך הם נאלצים לאחוז בנשק. אלה שנלחמים בערבים, אינם עושים זאת למענו, אלא לטובת יישות מופשטת הקרויה "מדינה".

הנאום הנרגש, כך נראה, לא דיבר אל לבו של התובע. עורך דין י. הלוי אמר שאבילאה הוא משתמט שנהנה משירותיה של המדינה ומהביטחון שמעניקים לו אחרים שעומדים בשער. הוא ביקש מהשופטים לנהוג בו בכל חומרת הדין. למען יראו וייראו. פסק הדין היה קצר. השופטים הזהירו כי דרכו של הנאשם מוטעית ויכולה, ישמור אלוהים, אם רבים ייטו אחריו, להמיט אסון על העם. בית המשפט גינה את סירובו של אבילאה לתרום את חלקו על ידי מילוי משימות שאינן מחייבות שימוש בכוח ואינן מנוגדות ל"מצפונו" (המרכאות במקור), וזאת בשעה שהאומה נאבקת על חייה. "רק הודות לגבורתם של לוחמינו וחיילינו, שהנאשם, אשתו ילדיו, והוא עצמו יכולים לנהל כאן חיים רגילים במצב הנוכחי".

ועל אף הדברים הקשים הללו, ואף שהמדינה הצעירה נאבקה על קיומה, השופטים כתבו כי מכיוון שהסרבנות היא נחלתם של בודדים, הם מרשים לעצמם לגלות סובלנות כלפי מתי מעט התועים. בית הדין קנס את הנאשם בחמישים לירות על-תנאי. התנאי היה שאבילאה יתייצב בתוך שבוע בבסיס הקליטה הצבאי ויעמיד עצמו לתפקיד לא-מלחמתי, כמו סניטר, עבודות עזר חיוניות וכדומה. הם הורו לפטור את הנאשם משימוש בנשק ומאימונים צבאיים. אבילאה דחה את ההסדר והודיע כי לדידו חייל המשרת בתפקיד לא קרבי הוא כצופה שתפקידו להזהיר את הגנב מפני השוטרים. הוא הזהיר שאם יציבו אותו בתפקיד מרכזן, הוא לא יוכל להעביר ליעדה כל ידיעה שיש בה כדי לגרום לאלימות.

השופטים שלחו את אבילאה לוועדה רפואית. בתום סדרת בדיקות הרופא האחראי הציץ בו, סינן "אה, אתה אבילאה" ובלא שטרח להעיף מבט בחוות הדעת הטביע חותמת "לא כשיר". אבילאה השליך את המסמך לפח האשפה. ואולם, שלטונות הצבא לא הטרידו אותו עד שנת 1956. הפעם הוא נמצא כשיר לשרות וסוכם שיוצב בתפקיד אזרחי, אך סדרת דחיות הביאה אותו עד לגיל פרישה משירות מילואים.

*

ההורים לא באו לבית המשפט, אך לפי בנימין, סרבנותו של האח יוסף, תופעה נדירה באותם ימים של מלחמה קונסנסואלית מאין כמוה, לא פגעה במעמדה החברתי של המשפחה. יוסף לא הטיף לאחרים, גם לא לאחיו, ללכת בעקבותיו. בנימין התגייס חודשים ספורים לפני פתיחת משפטו של יוסף ושירת בירושלים הנצורה, לצד בכור האחים, אהרן, שהגיע לדרגת סגן אלוף בחיל הקשר. האח אבשלום הספיק לשרת בצבא הבריטי. לימים, שני בניו ובתו של יוסף התגייסו אף הם. בנימין נזכר שיוסף היה מאוכזב מהחלטתו של בכורו להתגייס וזמן מה לא פתח את המכתבים ששלח מהצבא. הבת, אפרת ליפשיץ, פרופסורית לכימיה בטכניון, מספרת שאביה אסר עליה ועל אחיה להשתתף בפעילות של הגדנ"ע. מתוך התחשבות ברגשותיו, היא ביקשה לשרת בתפקיד של מורה-חיילת.

במאמר מקיף שפירסם בספר "משפטני הסרבנים" (הוצאת בבל) מזכיר הסרבן הוותיק, פרופסור גדי אלגזי, כי חוקת השיפוט תש"ח, ששימשה מסגרת משפטית זמנית לפעולת הצבא, כללה סעיף שאיפשר לשופטים להקל בעונשם של חיילים בגין מעשים שעשו או נמנעו מלעשות - אם עשו זאת מטעמי מצפון. שנה לאחר משפטו של אבילאה החלה הכנסת לדון בחוק שירות ביטחון החדש. היה זה חבר הכנסת זרח ורהפטיג, ממנהיגי "הפועל המזרחי", מפד"ל של היום, שהציע להקל בעונשו של חייל שעבר עבירה מטעמי מצפון ולאפשר לבתי הדין הצבאיים לפטור אותו במקרה זה כליל מאחריות לעבירה. חבר הכנסת יעקב ריפתין ממפ"ם הציע להכיר ב"צידוק מטעמי הגנה על הכבוד והמצפון", במעשה שביצע חייל "כדי להגן על כבודו האנושי או על חופש מצפונו והשקפותיו". שתי ההצעות נדחו.

כעבור חמש שנים, עם הגשת נוסח חדש לחוק השיפוט הצבאי הושמט סעיף חופש המצפון. ח"כ יצחק רפאל, גם הוא מהפועל המזרחי, פתח את נאומו בכנסת בדברי ברכה לרגל שחרורו של סרבן המצפון אמנון זכרוני והציע להחזיר את סעיף המצפון ולהנהיג שירות אזרחי חלופי עבור פציפיסטים. איש לא יכול היה לשער שחמישים שנה אחר כך, כוהני דת קיצוניים וצאן מרעיתם המשיחיסטי יגייסו את חופש המצפון וכבוד האדם, כדי לכפות על חיילים את "רצון האל".

*

פרופ' ליפשיץ מוצאת הבדל תהומי בין הסרבנות הקונסטרוקטיווית של אביה, שהקדיש את חייו למניעת שפיכות דמים, לבין הסרבנות ההרסנית של הימין והמתנחלים. "אבי עלה במדרגות על קצה האצבעות, כדי שלא להפריע את מנוחת השכנים", אומרת ליפשיץ. "משעמדנו על דעתנו הוא לא ניסה לכפות עלינו את אמונתו ולימד אותנו כי העיקרון שאיש באמונתו יחיה, יכול להתקיים רק בתנאי שאמונתך אינה גורמת נזק לזולת ולחברה. היום אנו עדים להסתה פראית של אנשים ולהטפה לאמונות שאולי הן בכלל זרות לרובם. אם אלפים ילכו אחריהם, הם יובילו לכאוס מוחלט".

ליפשיץ גאה באביה ומתברכת בערכים שספגה ממנו, ושהיא ובעלה מעבירים לילדיהם. היא מאמינה שהערך החשוב מכולם הוא הצורך לקבל אחריות ציבורית. בימים אלה בנה, נכדו של יוסף אבילאה, החליט, מתוך שיקול דעת, להתגייס ליחידה מובחרת.